Eli Genauer: “A Straight Diagram Which is Made Bent” Kilayim 7:1 – Peirush HaMishnayot L’Rambam

Mishnayot Kilayim features many instances where the proximity of one species to another in a field is crucial to establishing the Halacha . Diagrams are most helpful in understanding these spatial relationships. In fact, The Rambam in his Perush HaMishnayot on Kilayim includes over 25 diagrams, 11 in the 3rd Perek alone. I would like to focus on one of the Rambam’s diagrams and show how it changed  from the time it was penned by the Rambam himself until the diagram we have today in our printed editions. It can be argued that our present diagram might be more “correct” than what the Rambam himself drew, but it begs the question of how much leeway there is in trying to change what the Rambam created. Certainly the same liberties would not be taken with his words.

The first Mishneh in Perek 7 of Kilayim states as follows;
מסכת כלאיים פרק ז
ז,א  המבריך את הגפן בארץ--אם אין עפר על גבה שלושה טפחים--לא יביא זרע עליה, אפילו הבריכה בדלעת או בסילון.  הבריכה בסלע--אף על פי שאין עפר על גבה אלא שלוש אצבעות, מותר להביא זרע עליה.  הארכובה שבגפן, אין מודדין אלא מעיקר השני.
The Mishneh deals with an old vineyard farming technique called “הברכה”.  Basically one takes a branch of a vine, bends it into the ground and then takes the other head of the vine out of the ground in another place from where it will grow a new vine. This affects what seeds which you are allowed to plant near the “new” vine. The final part of the Mishneh deals with a vine which is bent down to form a knee-like point which is called an ארכובה. The Mishneh tells us that in the case involving an ארכובה we measure ( how much space needed to work around it) only from the second root, i.e.,the root of the new vine. As a point of reference, Jastrow explains an ארכובה as “that part of the vine which is bent down and laid in the ground to rise at another place.”
Rambam first explains what is an    שבגפן ארכובה.
והארכובה של גפן צורתה כך 
The Rambam continues as follows
וימדוד עבודתה שהיא ו׳ טפחים מעיקר השני שנראת הגפן יוצאת משם..... “
You should measure the work area as it regards Kilayim around the second root (עיקר השני) and not the original root (עיקר הראשון) (unless the first root is uncovered.)
You will notice that the Rambam does not use any words to describe what an ארכובה looks like, only the words צורתה כך and a diagram.

Here is the diagram included in the Ktav Yad of the Rambam himself. Oxford, Bodleian Hunt. 117

The bibliographic record includes this statement
בראש כה"י רשימה מאת "שלמה בן דוד בן אברהם בן הגאון רבנו", בה הוא מעיד שכה"י נכתב בידי הרמב"ם.
On the left side of the diagram it says “עיקר ראשון”, meaning the roots of the mother vine. The bend is known as the ארכובה , which leads into the "עיקר שני" and rises up to the new  גפן . It seems from this diagram that the bend takes place underground as it is on the same level as the roots of the new vine. You do not get the feeling that the branch which comes from the first vine is bent downwards in any way before forming the second vine. Also, you do not get a picture of the first vine ever rising from the ground as the second.

We have a similar diagram in a very early manuscript of the Peirush Mishnayot written in 1221-1222 by  Shlomo Halevi, son of Shmuel Hadayan ben Saadyah. It was most likely copied from the original.

Courtesy of Polonsky Digitization Project
Shelfmark: MS. Pococke 260 – 1221- 1222

A close up looks like this

Other manuscripts depict the diagram in a similar manner with the bend still being on the level of the  "עיקר שני". This manuscript is a Hebrew translation of the Rambam’s words.
Vatican ebr. 465 – 14th century

Here is Yemen 13th-14th Century – London Bl. Or. 2217
The Polonsky Foundation Catalogue of Digitised Hebrew Manuscripts

Here is London Bl. Or 2226 -  14th- 15th century

We find a significant change in the following manuscript as the bend is not on the same level as the second root. It seems as if the branch of the first vine is out of the ground, then bent downwards underground where the second root then develops and grows. This is also a Hebrew translation of the Rambam’s words.

This may have been the manuscript used for the first printed edition of the Rambam’s Peirush HaMishnayot in Napoli 1492

Courtesy of hebrewbooks.org
                                                       עיקר    ‘ ארכוב   עיקר שני    גפן

For approximately 200 years of printed editions starting from Bomberg in 1521 ( shown below), this and other diagrams went missing. As you can see on the bottom left, there is a space left for a diagram, but no diagram.

Rav Kapach in his introduction to the Mosad haRav Kook edition of the Rambam’s Peirush HaMishnayot Zeraim ( Jerusalem 1963, p. 20) writes about diagrams as follows
"כל הציורים שבמסכת כלאים ובכל המשנה השתדלתי להעתיק בדיוק כפי שהם בכתב יד רבינו"
Included in this edition on this Mishneh is a diagram that shows the beginning of the bend as a straight line going from the עיקר ראשון to the עיקר שני , indicating that the new branch which originated from first vine was never out of the ground. In footnote 5 he attributes the source to Ktiv Yad Oxford. Yet in this same footnote he includes a diagram from his grandfather יחיא בן סלימאן קאפח written in 1925, which shows the branch from the first vine rising out of the ground and then bending downwards back into the ground where the עיקר שני takes root. Even though he had the Ktav Yad of the Rambam himself, he writes that he still prefers the diagram of his grandfather showing the bend angling downwards.
The first time after Napoli 1492 that a diagram was included in a printed edition was in Frankfurt a/m 1722 and looked like this. As you can see we now have a picture of the two vines and also that the branch from the first vine is bent downwards before it goes back into the earth. In this diagram the first vine is now on the right.
In the Vilna Shas and most modern print editions it looks like this with the right side being the original vine. This illustration even tries to show grapes growing on the vines.
Finally, I have a copy of Mishnayot Zeraim printed in Amsterdam by Emanuel Benveniste in 1645. As expected, the printer left blank spaces where diagrams were to be placed. In this case, the owner of the book Rav Avraham Reggio (1755-1846) drew in many of the diagrams himself. Here is what he drew on our Mishneh. It is quite clear that the branch which started the second vine was first out of the ground and then bent downwards into the ground.

gmb 0063


ספר הפטרות שלם לפי המנהג התלת-שנתי

למן שלהי המאה התשע עשרה פורסמו קטעי גניזה שונים המתעדים את ההפטרות לפי מנהג ארץ-ישראל הקדמון לפיו קוראים את התורה במחזור בן כשלוש שנים. בדורנו עוסק פרופ' יוסף עופר כשלושים שנה באיסוף שיטתי של העדויות מן הגניזה להפטרות אלו. לפני מספר חדשים התבשרנו על מציאת עדות על ההפטרות האחרונות שעד אז עדיין לא נתגלה זכרן בגניזה. את תוצאות עמלו העלה עופר באתר המרשתת שלו והם זמינים לכל לומד וחוקר.
אמנם קיימת בידינו מערכת עדויות על כל סדרי התורה, אבל מדובר בפסיפס עדויות ממקורות שונים אשר אינם מתעדים בהכרח מנהג זהה. שינויים רבים בין המקורות עולים בנקודת סיום ההפטרה – יש המאריכים בהפטרה ויש המקצרים בה מאוד. שינויים נוספים הם בקביעת ההפטרה עצמה מהי. שינויים נדירים ביותר הם מקרים בהם לפי קטע אחד יש סדר (=פרשה ארץ-ישראלית) ולפי אחרים אין במקום זה תחילת סדר.
בימים האחרונים מצאנו בכתב יד פטרבורג הספריה הלאומית הרוסית Evr. II  B 42 המכיל את סיומו של ספר דברים ובהמשכו מופיעה העתקה מלאה של כל ההפטרות התלת-שנתיות ולאחריהן מופיעות ההפטרות למועדים ולשבתות מיוחדות. ההפטרות נעתקו בניקוד וטעמים, מסורה קטנה וגדולה. בסיום התורה מופיעה כתובת הקדשה במסגרת מקושטת: "קדש לי’י אלהי ישראל לירושלים עיר הקודש לשער הכהן [ישרא?]ל להקדיש אותו מ[חס]ן הלוי בר יצחק נ"נ על ידי שלשת האחים מרי נתן ומשולם ויצחק בני ישועה הזקן נעמו הנודעים בני שמחון להיות רשותם עליו לשמרו, וזה מה שהקדישה מחסן הלוי נ"נ בן יצחק נ"נ הניכר חדיד רי"ת, ארור גונבה וארור מוכרה אמן".

שנים מהאחים למשפחת "בני ישועה" שהקדישו את החומש, משולם  ויצחק, הם הנמענים של אגרת הנמצא בגניזה הקהירית (מוצירי II, 105.2). כותב האגרת מראשי הקהילה הארץ-ישראלית בפסטאט, סגנון הכתיבה של האגרת מזכיר לנו את זה של יחזקאל בן עלי הכהן, מזכיר הקהילה שתעודותיו  שנתפזרו בגניזה  מתוארכים מאמצע המאה י"א. לא ברור מהו "שער הכהן" אך ידוע אל מקום תפילה בשערי הר הבית[1].
חשיבותו של מקור זה בכך שלראשונה יש בידינו מקור אחיד של כל ההפטרות התלת-שנתיות לפי מנהג אחד. בנוסף לכך מספק לנו כתב היד עדות לכך שעוד במאה האחת עשרה נהג בירושלים מנהג הקריאה התלת-שנתי. זאת בניגוד לדעתו של פרופ' עזרא פליישר הטוען שבתקופה זו בארץ ישראל כבר השתלט המנהג החד-שנתי לחלוטין.[2]
בהשוואה למה שנרשם עד עתה, אנו רואים הפטרות שהן בדרך כלל קצרות יותר. לעתים קרובות רק שלשה או ארבעה פסוקים. מתוך 157 קריאות שבועיות, שמונה הפטרות שונות לגמרי ממה שנרשם עד עתה. וכן סדר אחד במחזור קריאת התורה שונה מהידוע עד עתה – הסדר ה-69 "ויתן" מתחיל בשמות לא:יח. חשבון סך הסדרים נשמר, כאשר פרשה 79- "ביום השמיני" (ויקרא ט:א) הרשום בקטע גניזה קמבריג 17.38 T-S B, נשמט כאן.

הפטרות המועדים והשבתות המיוחדות מספקות לנו גם עדויות חשובות; כך הפטרת יום כיפור (תחת הכותרת: "צומה" בכתב היד) לפי מנהג ארץ ישראל לא זוהתה עד עכשיו בקטעי גניזה והידיעות עליה נודעו מפסיקתא דרב כהנא ומפיוטים ארץ ישראלים בלבד. אף בהפטרת ראש השנה שבכתב היד יש עניין רב, שכן בכתב היד מתועדת הפטרה גם ליום השני של ראש השנה. הדבר מלמד שבארץ ישראל בתקופה בה נעתק כתב היד חגגו את ראש השנה שני ימים. כן ראוי לציין, שכשם שאין שמחת תורה, גם חג השבועות לא ניכר במאפיין של "יום מתן תורה" , ולכן ההפטרה אינה מעשה המרכבה ליחזקאל, אלא "תפלה לחבקוק", כנהוג בחו"ל ביום שני של שבועות.
בנוסף לטבלה הנ"ל של יוסף עופר, במשך השנים צוות המכון לתצלומי כתבי יד רשם טבלה משלנו. בטבלה רשימת ההפטרות של המעגל השנתי ("הבבלי") הנהוג כיום, בהתאם למנהגים ומקורות השונים שנתגלו עם השנים בכתבי יד. טבלה זו על בסיס הרשימה שבאנצקלופדיה התלמודית ערך "הפטרה". בלשונית השנייה טבלת הפטרות בסדר התלת-שנתית, על בסיס פרסומו המקורית של יוסף עופר. טבלות הבסיס הוקלדו לטבלת אקסל בידי גב' רות בנימין ז"ל. נוספו בינתיים עדויות מעשרות כתבי יד, לשתי הטבלאות. כמובן שטבלה זו גם תמשיך להפתח במקורות שיתגלו לעתיד. הממצאים של כתב יד II B 42 רשומים בטור K, ובכך ניתן להשוותו עם המידע שהצטברה עד עתה.
תודה להר' מרדכי דב  וינטרויב על השתתפותו בפוסט הזה.

ורד רזיאל קרצ'מר מוסיפה:

'שער הכהן' מוזכר במספר מקורות מן הגניזה, הן במסמכים של גאוני א"י והן בסידורים המתעדים את תפילת השערים של עולי הרגל.
 עזרא פליישר ז"ל דן בתפילת השערים במאמרו 'לעניין תפילתם של עולי רגל על שערי ירושלים', ושם יש הפניות לפרסום הראשוני של קטעי הגניזה המזכירים את שער הכהן.
אוקספורד  heb.f.100.35-36
קיימברידג' T-S K27.2a
 תפילת השערים מתחילה מחוץ לירושלים ועוברת דרך שער העיר, אך עיקר המסלול הוא סביב הר הבית.
 שאלת מיקומו המדויק של שער הכהן נדונה רבות במחקר, ועיקר המחלוקת האם היה קבוע בצד המזרחי או הדרומי של החומה. אני מצרפת מספר מאמרים העוסקים בנושא: 
הירשמן, שער הכהן ועלייתו לרגל של אליהו בן מנחם, תרביץ נה (ב) (תשמ"ו) 217- 227  בעיקר בנספח (ושם הפניה למשה גיל הסובר ששער הכהן היה במערב)
בהט, שערי ירושלים, דן בעיקר בשאלת השערים של העיר עצמה במאות 10-11, קתדרה קי (תשס"ד בעמ' 70-71 התייחסות לתפילת השערים ולשער הכהן, ועוד הנ"ל לזיהוי שערי הר הבית בתקופה המוסלמית הקדומה, קתדרה קו (תשס"ג) עמ' 61- 86.
 חלקם דנים גם בשאלת מקומה של השכונה היהודית הסמוכה לשער הכהן, שבה עשוי היה להיות בית מדרש צמוד לשער.

מעתה נודע לנו על מוסד רבני יהודי בשערי הר הבית, המחזיק ספרייה. ושמא שער הכהן הוא על שם הישיבה הירושלמי, 'גאון יעקב', שראשותיו כולם כהנים, המיוחסים לר' אלעזר בן עזריה.

gmb 062

[1] מ' זולאי, ארץ ישראל ופיוטיה, תשנ"ו עמ' 560- 567; מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, תשמ"ג, ח"א עמ' 512–514
[2] הדברים חוזרים בכמה וכמה מפרסומיו של פליישר. ראה לדוגמא: ע' פליישר, עיונים במנהגי-הקריאה של בני ארץ-ישראל בתורה ובנביאים, ספונות, א (תש"ם), עמ' 25 ואילך.


מאמרים חדשים מזוהר ישן

                                                                                              צילום: ישראל ברדוגו מהאתר 'בחדרי חרדים'

הזוהר הקדוש הוא הטקסט הקנוני היחיד שלא ניתן לומר עליו 'עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע'. מאז הדפסתו של הזהר לראשונה (מנטובה שי"ח,)  נגלו לגדולי הקדמונים כגון הרמח"ל, או ר' יוסף קארו (פרדס רמונים ה:ג) מאמרי זוהר נוספים. כיום אין לנו גדולים ברמה הזו, ואנו מסתפקים בסקירת כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.
לאחרונה התגלתה בין סרטי המיקרופילם במחלקת כתבי יד של הספרייה הלאומית, חוברת של כמה דפים ובהם מאמרי זוהר, רובם רשומים עם ציון מקומם בדפי דפוס מנטובה. כל המאמרים האלה חסרים בדפוס זה. כצפוי, רובם נמצאים בדפוס שני קרימונה שי"ט,  וכמתבקש, לומדים שרכשו  דפוס ראשון והשוו לדפוס שני, גילו חסרונות ורשמו אותם בגליונות ספרם, כדי להשלים את החסר. המדפיסים המאוחרים יותר, אף הם אספו את המאמרים החסרים והדפיסו אותם כנספחים בסוף כל כרך, בשם "תוספת". וזה לשונם: ומצאתי איזה מאמרים חדשים שנדפסו מקרוב אשר לא היו בנמצא בעת שהדפיסו הזהר במנטובה... אמרנו להדפיסם בסוף כל ספר... ויש מהם... שכבר נדפסו בתיקונים ובזוהר חדש".
החוברת שנמצאה לאחרונה היא לקט, כנראה מתוך הגהות גיליון של עותק אחד של מנטובה, או כמה כאלה. בנוסף למאמרים הנמצאים בדפוסים המאוחרים, ישנו גם מאמר שמצא בפי' ריקנטי לתורה, שאף הוא לא זכה לראות אור בדפוסי הזוהר. אלא שנגלו כאן כמה מאמרים שאינם נמצאים במקום אחר.
נגלה כאן אחד המאמרים, מאמר קצר, המשלים מה שצויין בדפוס רביעי ואילך "חסר"[1].
דברים אלה הוצגו כאן כעלים לדוגמא מתוך מאמר שיופיע בכתב העת 'קבלה' מאת עזרא שבט ודניאל אברמס

שייך בפ'[רשת] נשא דף קכ"ו ע"א שורה כו קודם  ר' אבא פתח. כהנא פריש הוא בקדושה אסתלק הוא בקדושה מכל שאר עמא[2] בגין דאיהו ימינא ואיהו רישא דכולא. ליואה אבתריה[3] דאיהו פריש משאר עמא. ליואי כד אתדכי[4] מה כתי' וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער על כל בשרם[5] לאעברא מיניה שערא, אבל האי דאקרי נזיר כל ימי הזירו לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו[6], ובג"כ איהו פריש מן ליואי וכהני, ועו[ד] דליואי הא ממנן למחדי ולארמא קלין, בג"כ נזירא לא א{ש}תכח הכי, דהא אסיר ליה חמרא וכל מה דאתי מסטר דחמרא[7].                                    ר' אבא פתח לדוד ברכי נפשי וגו'..

[1] "חסר כאן" בדפוס זולצבאך תמ"ד. לפי דברי המדפיס שם, הגהות בגיליונות דפוס זה הן "הגהות מזוהר ישן מוגה מאד מהרמ"ק והאר"י ז"ל וחכמי ארץ ישראל." וכן בכל הדפוסים שלאחריו  צויין "חסר".  אמשטרדם תע"ה, קושטא תצ"ו, שלוניקי תר"ה,  שקלאוו תקמ"ו, ליוורנו תקנ"א, זיטומיר תרכ"ג, וילנה תרנ"ה  "חסר".  אין ציון בשלשת הדפוסים הראשונים, מנטובה שי"ח, קרימונה שי"טולובלין שפ"ג.
[2] הכהנים  יחסית ל "כל שאר עמא", כבזוהר ח"ג קמה ע"ב.
[3] השווה זוהר ח"ג קנא ע"ב ואתמר ליואי לא סלקין לאתרייהו עד דירים לון כהנא בגין דימינא מדבר תדיר לשמאלא.
[4] כבהקשר במאמר הסמוך לפניו (נשוא, קכו ע"א): בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה מדכין ליה.
[5] במדבר ח:ז. השווה זוהר שם: וכל מאן דאתי מסטרא דדינא בעי דלא ירבי שערא ... והא אתמר וכדין אתברכן כל אינון דאתיין מסטרא דדינא. ועל דא בליואי כתיב וכה תעשה להם לטהרם וגו' והעבירו תער וגו'.
[6] במדבר ו:ה-ו.  השווה זוהר ח"ג קכז ע"ב: כיון דעברי שערא ועבדי כולי האי כדין אקרי ליואי טהור ולא קדוש. אבל האי נזיר בגין דאתפרש מהאי סטרא אקרי קדוש ולא טהור בגין כך כתיב כל ימי נדר נזרו וגו' אשר יזיר ליי' קדוש יהיה וגו'. אלא שם מודגש שהנזיר פרוש מהלויים ומתחבר לצד הכהונה. כאן פרוש הוא משניהם.
[7] בדומה לניגוד המופיע בזוהר ח"ג קעז ע"ב, שם ניגוד בין לווים לכהנים: ...ואסיר לון לקרבא למחמי דהא מלה בחשאי לא אית לגבייהו אלא לכהני דמלה דלהון ועובדא דלהון ברזא ובחשאי, וליוא לארמא קלא. בג"כ כהני בחשאי וברזא ועל דא אסיר לון חמרא דחמרא לארמא קלא ולגלאה רזין איהו בג"כ ליואי אתמסרו לארמא קלא דהא בדינא אתאחד דינא באתגלייא איהו ולפרסמא מלה קמי כלא...
וביחס לקשר בין שחוק ל'סטרא דחמרא' (גבורה), זוהר ח"ג נד ע"א:  יושב בשמים ישחק (תהלים ב:ד) דא יצחק דאתי מסטרא דחמרא נהיר בקדמיתא וחייך ולבתר זעים ותריך.
ועוד באותו עניין, ובהקשר להשוואת הכהנים ללוים, זוהר ח"ג לט ע"א: אי בעי כהנא למחדי ולאשתכחא בנהירו דאנפין יתיר מכלא, אמאי אסיר ליה חמרא, דהא חידו ביה אשתכח נהירו דאנפין ביה אשתכח, אלא שירותא דחמר' חדוותא, סופיה עציבו, ועוד דיין מסטרא דליואי אתי מאתר דחמרא שרי דהא אורייתא וחמרא דאורייתא מסטרא דגבורה הוא, וסטרא דכהנא מיין צלילין נהירין.


התשובה המיוחסת לרמב"ם בעניין בספירת העומר- י' צבי לנגרמן


י' צבי לנגרמן
המחלקה לערבית, אוניברסיטת בר-אילן

במשך יותר מעשור, בערך בין השנים תש"ם-תשנ"ג (1980-1993 למנינם) עבדתי במכון לתצלומי כתבי-היד העבריים בירושלים. באותם שנים יצקתי מים על ידיו של הרב יוסף קאפח זצ"ל, והייתי משתתף קבוע בשיעורים שנתן בימי ראשון וחמישי בבית הכנסת שלו בשכונת נחלאות בעיה"ק ירושלים. תפקידי במכון היה לקטלג כתבי-היד העבריים במדעים ובפילוסופיה, וכתבי-היד בערבית-יהודית בכמעט כל תחום.  בימים ההם נהגתי להיפגש עם הרב זצ"ל מדי פעם ולהיעזר בו במחקרים שלי, גם נהגתי לשתף אותו בתגליות מסוימות שזכיתי בהן במרוצת עבודתי. כתלמיד נאמן של הרב זצ"ל, לא רשמתי לעצמי אלו העתקות מסרתי לו ולא עקבתי אחרי השימוש שהרב עשה בהן. היתה בי ההתלהבות של חוקר צעיר ויחד עם זה הערכה עד בלי דאי של הרב, ולכן נטיתי להזדרז ולדווח לו על חידושים לפני שהספקתי לבדוק את העניין כדבעי. כפי שנראה, מסתבר שמיהרתי להראות למארי זצ"ל את התשובה בעניין ספירת העומר לפני שגמרתי לבדוק את החיבור בו היא נמצאת, ואפילו לפני שהסתכלתי טוב טוב בדף עליו היא כתובה.

לא ידוע לי מתי בדיוק מסרתי לרב זצ"ל העתקה של התשובה. מסתבר שהיה בתחילת שנות ה-80, שעה שכל צוות המכון לתצלומי כתבי-היד העבריים היו עסוקים בקטלוג מחדש של אוסף ספרית הבודליאנה שבאוקספורד. והנה בשנת תשנ"ב--כעשר שנים לערך אחרי שמסרתי לרב זצ"ל העתקה שלי של התשובה--הופיע ספר עבודה, חלק א', כרך י"ג של "משנה תורה" עם פירוש מקיף מאת הרב זצ"ל. ושם, בהלכות תמידין ומוספין, פ"ח, הלכה כ (הלכה כ"ה בדפוסים), אנו קוראים:
"וצריך לברך כל לילה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על ספירת העמר, קודם שיספור. מנה ולא ברך יצא, ואינו חוזר ומברך."
ורשם שם הרב זצ"ל בהערה כ"ט:

"דייק רבנו לכתוב, וצריך לברך בכל לילה, דלכאורה מיותר, ואפשר היה לומר כל הבא לספור מברך קודם שיספור בא"י אמ"ה וכו'. אלא כוונת רבנו שהסופר ביום אם לא ספר בלילה אינו מברך ביום, אלא סופר בלא ברכה. והכי איתא בהדיא בתשובה בכ"י [במכון לתצלומי כ"י שע"י הספריה הלאומית מס' 5300, ותודתי לר' צבי לנגרמן שהעירני עליה] וז"ל השאלה והתשובה, והואיל ועד כמה שידוע לי לא נתפרסמה מעולם כלשונה, אביאנה תחלה במקורה הערבי:
'וסיל רבינו, מן נסי לילה או לילתין יבארך גירהמא מן אלאיאם או לא, וג'אוב, מא פאת ליס ימכנה רדה, ולכן מן אללילה אלד'י אלתהם אלי כמאל אלסבעה אסאביע יבארך, ויסקט אכ'ר לילה קול תמימות, לאן ליס הי תמימות, ויקול היום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר, ומן גפל ולם יבארך עלי אלעומר אול אלליל לה גבר אלברכה טול אלליל וליס לה גברהא באלנהאר, והו קול אלמשנה דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה.
 "תרגומה. ונשאל רבנו, מי ששכח לילה או שתי לילות, יברך בזולתה מן הימים או לאו. והשיב מה שאבד אי אפשר להחזירו, אבל הלילה הנזכר עד סוף השבעה שבועות יברך. וישמיט בלילה האחרון אמירת תמימות, לפי שאינן תמימות, ויאמר ביום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות בעומר. ומי ששכח ולא ברך על העומר בתחילת הלילה יכול להשלים הברכה כל הלילה, ואין לו להשלימה ביום, והוא דבר המשנה דבר שמצותו ביום כשר כל היום, ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. ע"כ. הרי דברים ברורים שעיקר מצותו בתחלת הלילה, שכח או נאנס ולא ספר בתחלת הלילה מברך וסופר כל הלילה. ומי ששכח ולא בירך ולא ספר לילה או שתים מברך וסופר מיום שיזכור והלאה, אלא שלא יאמר 'שלמי' תמימות בלילה האחרון. וזה כמנהגנו שאומרים בסיום המ"ט שלמי."

מאז פרסומו של כרך זה, כמעט מדי שנה בזמן ספירת העומר , שואלים אותי היכן מצאתי תשובה זו, ואני בעניי משיב בכנות שאינני יודע., זכורני שמסרתי לרב זצ"ל העתק של דברים שמצאתי, אבל כאמור, לא רשמתי לעצמי  מה מסרתי והיכן מצאתי. הרב זצ"ל כבר אמר לי שהמספר שרשם, 5300, אינו מדויק, כי גם הוא לא יודע מה מספרו של כתב-היד, ואכן אין כל חשיבות למספר זה.
כלל ידוע בחיים הארציים, כאשר מחפשים, לא מוצאים, וכאשר לא מחפשים, מוצאים. שנים אני מחפש בכל מקום שנראה לי שיכול להיות כתב-היד ממנו העתקתי את התשובה, ולא מצאתי. והנה לאחרונה נברתי באחד התיקים שלי, בחיפושים אחרי דבר אחר, ומצאתי את מקורה של התשובה. התשובה נמצאת בכ"י ספריית אוקספורד Huntington 428 (מספר 801 בקטלוג נויבאואר), שהוא המקור העיקרי לחיבור קדום בהלכה, "איסור והיתר", שאני עמל על פרסומו. שני פרקים כבר יצאו לאור ("פרק 'ברכת המילה' מתוך החיבור 'איסור והיתר'," קובץ חצי גבורים פליטת סופרים ז (תשעד), א-יז; "עניין ראש חודש--פרק י"ח מתוך החיבור 'איסור והיתר'," קבץ על יד כד (לד) (תשע"ו), 161-180) ; שנים נוספים נמסרו לפרסום; ואני עמל על בו-זמנית על מספר פרקים אחרים. פרסום פרקים בודדים הוא הכנה לפרסום הספר כולו, אקווה לסיים אותו בזמן הכי קרוב, בעזרת הנותן ליעף כוח. התשובה על ספירת העומר נמצאת בנספח קצר על "מצוות העומר"  (תחילתו בתחתית עמ' 52ב וסופו כחמש שורות בתוך עמ' 53ב) לפרק י"ט, שנושאו דיני חג הפסח. צילומו יבוא להלן.

השערתי היא--ואני עדיין עומד מאחרי השערה זו--שמחבר הספר, שכאמור שמו אינו ידוע לנו, היה בן דורו של רבי מימון אבי הרמב״ם, מתלמידיו של רבי יוסף אבן מיגאש. דור זה סבל קשות מהשמד של המווחדון, אותו השמד שהרמב״ם מתייחס אליו באגרת מפורסמת. לכן כעת נראה כמעט וודאי שלא הרמב"ם כתב את התשובה, אם כי--אם השערתי לגבי "איסור והיתר" תתברר כנכונה--המשיב הוא בוודאי אחד מעמודי ההוראה שהרמב"ם שאב מהם ונשען עליהם: הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאש, או אחד מתלמידיו של רבי יוסף אבן מיגאש, ביניהם נמנה כאמור גם רבי מימון אבי הרמב"ם. השערתי לגבי זמנו של החיבור מבוססת על העובדה שהחכם המאוחר ביותר המצוטט בשמו הינו רבי יוסף אבן מיגאש--והוא מוזכר בברכת המתים. מנהגו של המחבר הוא להזכיר את הרי"ף והר"י אבן מיגאש בשמם, אבל זה אינו פוסל את האפשרות שיכנה אותם במקום אחר בסתם "רבינו". לכן אי אפשר כעת לדעת מי הוא בעל התשובה בעניין ספירת העומר. ואולם דבר אחד בטוח, שהוא אחד מעמודי ההוראה בשלשלת הפסיקה הספרדית-מגרבית המובילה ישירות לרמב״ם עצמו.

והנה עוד דבר ששמתי לב אליו רק אחרי שמסרתי את התשובה לרב זצ"ל. בשולי הדף רשום הערה, אולי היחידה בכל החיבור. ההערה כתובה בעברית, ובכתיבה מאוחרת מזו של החיבור. הכתיבה מטושטשת אבל לע"ד ניתן לפענח אותה כדלהלן: "והרמב"ם ז"ל פסק שאם שכח ולא מנה בלילה ימנה ביום ואיפשר שר"ל ימנה בלא ברכה".

יש לשים לב ללשונה של הספירה בתשובה של "רבינו": "היום מ"ט יום שהם שבעה שבועות בעמר". ו"באיסור והיתר", מיד לפני השובה של "רבינו", מובאת הנוסחה הזאת של הברכה והספירה: "בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר; היום כך וכך יום שהן כך וכך שבועות וכך ימים"--אבל איננו מציין "לעומר". וכך פסק, למשל, ספר האגור, הלכות ספירת העומר, סי' תתכ"ה. ואולם רס"ג מוסיף "לעומרא" (סידור רס"ג, עמ' קנד) וכבר נשאל הרשב"א (מובא בבית יוסף, או"ח סי' תפט) "אם צריך לומר היום כך וכך לעומר או היום כך וכך", והשיב, "הכל אחד, ויותר ראוי לומר כך וכך לעומר…"

מצאנו בטור, או"ח סי' תפט, "כתב בעל הלכות גדולות שאם שכח לברך כל הלילה שיספור ביום, ואינו נראה לר"י, וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה." הנה הרא"ש פסק כדברי התשובה המובאת ב"איסור והיתר", שהיא תואמת את פסיקתו של הרמב"ם לפי הרב קאפח זצ"ל וכן (אפילו אם בדוחק) לפי דברי המעיר לכתב-היד של "איסור והיתר". וכבר מצאתי עניינים אחרים שהרא"ש מאמץ, או לכל הפחות מזכיר, את הפסיקה האנדלוסית הקדומה המיוצגת ב"איסור והיתר".המנהג התימני שרשם הרב קאפח זצ"ל לומר בליל מ"ט "דהון שבעה שבועי שלמי" הינו כדברי רס"ג בסידורו, עמ' קנד, וכך גם המנהג התימני למנות את הימים והשבועות בארמית דווקא. ולפי התשובה של "רבינו" אומר בליל מ"ט "תמימות", בעברית.

לסיכום, נראה לע"ד שתוקפה של התשובה לא פגה עם גלוי מקורה לכל מי שנאמן לפסיקותיו של הרמב"ם. ואולם, אינני מוסמך להוראה, ולא באתי כאן להתייחס לעצם הדין, אלא להסביר סוף סוף היכן נמצאת התשובה ומה שנוכל לומר על מחברה.
gmb 0060